עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מרץ 2018  (2)
בלבול של ערב שבת
09/03/2018 19:39
מחפשת עוד מקום לפרוק
איך יכול להיות שאת השבוע התחלתי עם הראש כל כך למעלה, אומנם מבולבלת אבל צועדת בגאווה, ואני מסיימת אותו במיטה עם דמעות? איך יכול להיות שהתחלתי את השבוע מלאת אופטימיות וציפייה לבאות ואני מסיימת אותו עם אבן ענקית על הלב? איך יכול להיות שהתחלנו את השבוע כל כך קרובים ואנחנו מסיימים אותו בשני צידי הגלובוס? איך יכול להיות שהלב כואב הלב צועק הלב רק רוצה אותך קרוב ואתה? אתה כל כך רחוק. 
הלוואי והיית פה, הלוואי והיית מחבק אותי חזק ונותן לי נשיקה אחת על כל עין, הלוואי והיית מנשק את הדמעות כאילו שזה מה שיעזור, הלוואי שהיית פה והיינו רואים עוד תוכנית מטומטמת בטלוויזיה, הלוואי והיית 20 דק' נסיעה ממני ולא 15 שעות, הלוואי והלבבות ששלחת לי בהודעה היו הופכים באורח פלא לחיבוק ענק, חיבוק מכיל כמו תמיד, חיבוק שגורם לכל הבעיות להתגמד, חיבוק שאומר שעכשיו הולכים לישון ובבוקר הכל יהיה טוב.. 
אבל אתה? אתה 15 שעות טיסה ממני, והחיבוק? 15 שעות טיסה ממני, והנשיקה שאומרת שהכל יעבור? גם היא 15 שעות טיסה ממני. ואני לוקחת את השמיכות ומתכסה עוטפת את עצמי חזק חזק כדי שאולי זה ירגיש כמו החיבוק העוטף והחם שלך, אבל זה לא מספיק.. הלוואי שהזמן יעבור וכל הבעיות יתגמדו, הלוואי שיגמרו כל הקשיים, הלוואי שהכל יתחיל להיות קל יותר, הלוואי שהבטן תפסיק לרעוד מכאבים, הלוואי שאני אוכל להפסיק לזייף את החיוך, אותו חיוך שאמור לטשטש את זה שכל איבר ואיבר בגוף כואב לי כי כל כך קשה לי.. אני רועדת מפחד ממה שעלול לבוא, השבוע סוף סוף החלום התקרב ואני רועדת מפחד כי אני עדיין על החבל שתלוי כל כך גבוה ואני לא עומדת יציב , אני מתנדנדת מצד לצד, בלי לדעת האם אני אצליח להתייצב או שאולי בכלל אפול..
איך יכול להיות שהתחלתי את השבוע הזה בעננים ואני מסיימת אותו כל כך נמוך באדמה?
0 תגובות
קצת אנרגיות חיוביות
09/03/2018 19:37
מחפשת עוד מקום לפרוק
במבט מבולבל וראש מלא מחשבות אני צועדת אלייך, צועדת ותוהה האם הפעם זה יהיה אחרת? האם הפעם אני אעמוד בציפיות שלי מעצמי? כולם אומרים לי שאני חייבת להפסיק לנסות לרצות את כולם, להפסיק לתת דין וחשבון לכל העולם, הם לא מבינים שהאדם שהכי קשה לאכזב זה אותי, האדם שיש לו הכי הרבה ציפיות ממני זה לא ההורים או החברים זה בכלל אני, אני והחלומות המוגזמים שלי. 
אז אני צועדת, צועדת וחושבת האם עליי להנמיך את הציפיות? האם עליי לחלום חלומות אחרים? האם עליי לחשוב על תוכנית חדשה? וכשהמחשבות האלה ממלאים את הראש אני חייבת לזכור את המטרה בסוף, את המטרה שהצבתי לעצמי, את החלום שלי, ולהבין שהקשיים של עכשיו הם רק מכשול קטן בדרך למשהו גדול, רק מכשול קטן ולא הר גדול כמו שלפעמים אני חושבת.. 
אז עם ראש מלא מחשבות אני צועדת, אני צועדת אל האתגר שלי בשנתיים האחרונות, האתגר הכי גדול שחוויתי בחיים שלי, ואני צועדת כאילו שזה יעזור להסיט את המחשבות מהקשיים, כאילו שאם אני אצעד הקשיים לא יגיעו. 
לאחרונה החיים שלי התהפכו, אני כבר לא באותה תקופה אפלה שהייתי בה בדיוק לפני שנה. מילאתי את החיים באנשים שאוהבים אותי באמת, שאוהבים אותי לא פחות ממה שאני אוהבת אותם, שיהפכו עולמות בשבילי, הרחקתי מהחיים שלי את הרעל שמילא אותם הרחקתי את כל אותם הדברים שעושים לי רע.
ואולי עכשיו סוף סוף כשהגעתי אלייך והפסקתי לצעוד, הראש אומנם עדיין מלא מחשבות אבל הכל קצת יותר מסודר, אז אולי עכשיו אני בשלה להגיד את זה, שלום סמסטר ב'.
0 תגובות